את לא צריכה את כל המפה

אחד הדברים שאני שומעת הכי הרבה הוא: “הייתי מתחילה, אם רק הייתי יכולה לראות איך הכול יסתדר.”

אני מבינה. כשנושאים באחריות במשך שנים, לומדים לתכנן לקראת כל תרחיש. אבל חזון הוא לא תוכנית פרויקט, וההמתנה למפה השלמה היא אחת הדרכים שנשמעות הכי עדינות להשאיר את עצמנו תקועות.

פנס, לא זרקור

יש דימוי ישן שאני אוהבת: פנס שמאיר לרגלייך. לא זרקור שמציף את כל העמק — פנס. מספיק אור לצעד הבא, ואז, אחרי שעשית אותו, מספיק לצעד שאחריו.

ככה כיוון באמת עובד. את לא מקבלת את הצעד החמישי לפני שעשית את הצעד הראשון.

האמונה והפחד מבקשים ממך אותו דבר

גם האמונה וגם הפחד מבקשים ממך להאמין במשהו שאת עדיין לא יכולה לראות. הפחד מדמיין את הגרוע מכול וקורא לזה ריאליזם. האמונה מדמיינת את החיים שאת באמת משתוקקת אליהם, ובכל זאת עושה צעד אחד לקראתם.

את לא צריכה להרגיש נטולת פחד. את רק צריכה לתת לאמונה לבחור את הצעד הבא.

טקס שבועי של 15 דקות

פעם בשבוע — יום ראשון בערב מתאים מאוד — שבי עם החזון הכתוב שלך ושאלי שלוש שאלות:

1. מהו צעד אחד שאני יכולה לעשות השבוע, מהמקום שבו אני נמצאת, עם מה שיש לי?
2. מה עלול לעמוד בדרכי, ומה אעשה כשזה יקרה?
3. למי אוכל לספר, כדי שלא אשא את זה לבד?

כתבי את התשובות. ואז עשי את הצעד, קטן ככל שיהיה. בשבוע הבא, הפנס כבר יתקדם איתך.

עשי את הצעד הבא שלך עם כוורת תומכת